החלטה בתיק בש"פ 722/10

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.11.09 (כב' השופט ר' שפירא) בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.            כנגד העורר הוגש ביום 21.10.09 כתב אישום המייחס לו ולשני נאשמים נוספים עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 345(א)(1) ו- (ב)(5), וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 15.10.09 בסמוך לשעה 02:00, יצאה א.ש., ילידת 1969 (להלן: המתלוננת) מבית בן זוגה, לקיוסק המכונה בשם "הלגונה" בקרית ים. באותה עת עמדו בקרבת הקיוסק העורר, שני הנאשמים האחרים, אחד בשם יניב ועוד אחרים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: האחרים). המתלוננת נכנסה לקיוסק, ובצאתה ממנו, אחד מבני החבורה צעק לעברה "את רוצה לעשות סקס?", היא השיבה "לא, מה פתאום" והמשיכה ללכת. הנאשמים והאחרים החלו לעקוב אחריה. בשלב מסוים תפס אחד מהאחרים בשערה של המתלוננת, הכה אותה בראשה, ואז המתלוננת נאבקה בו, ובמהלך המאבק נפל ארנקה מידיה. בסיום המאבק הורחק אותו אחר על ידי חבריו. לאחר מכן, בעוד המתלוננת מחפשת את ארנקה, העורר ונאשם נוסף שהעמידו פנים כמי שמבקשים לסייע לה, אחזו בה והחלו להובילה לבניין הממוקם בסמוך, כשנאשם נוסף ויניב מצטרפים אליהם. בכל אותה עת אמרה המתלוננת כי היא רוצה את ארנקה ורוצה הביתה, אך הדבר לא הועיל, והם המשיכו להובילה בעל כורחה עד שהגיעו לרחבת בניין הממוקם ברחוב הרב משאש בקרית ים. העורר ונאשם נוסף תפסו בכוח בידיה של המתלוננת ומשכו אותה לעבר כורסא נפתחת שהייתה במקום, אחזו בחוזקה בכתפיה והשכיבו אותה בכוח על הכורסא על מנת למנוע ממנה מלהתנגד. נאשם מס' 2 הפשיט את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, הוריד את מכנסיו, פיסק את רגליה, החדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה, זאת בניגוד לרצונה, ובעל אותה עד שבא לסיפוקו המיני ושפך את זרעו. בכל אותה עת העורר ונאשם נוסף עמדו לצידו, כשהם אוחזים במתלוננת ומחזקים את מעשיו בנוכחותם. לאחר שנאשם מס' 2 הוציא את איבר מינו מאיבר מינה של המתלוננת וקם מעליה, אמר העורר כי "עכשיו תורו". בעוד הנאשם מס' 2 מתלבש, הצליחה המתלוננת לתפוס בחגורת מכנסיו, סובבה אותה על ידה, הניפה אותה והצליפה לכל עבר, ופגעה בפניו של העורר, ואז ברחו העורר, שני הנאשמים הנוספים ויניב מהמקום.

2.       עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 23.11.09 קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, כי  המעשים המיוחסים לו מקימים מעצם טבעם ונסיבות ביצועם מסוכנות רבה ולכן מתקיימת עילת מעצר וכן חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4)  לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לצד עילת המסוכנות קמה עילה לפי סעיף 21(א)(1)(א) וסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר כי שחרורם של הנאשמים יביא לשיבוש הליכי משפט, תיאום גרסאות והשפעה על עדים, מה עוד שיניב נמלט ובעת מתן ההחלטה טרם אותר על ידי המשטרה.

בבואו לבחון חלופת מעצר לגבי העורר, ציין בית משפט קמא את עברו הפלילי וכי למרות גילו הצעיר כבר ריצה עונשי מאסר בפועל. מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר בבחור אימפולסיבי המתקשה לעמוד במגבלות המותר והאסור ומגלה דפוסי מחשבה ילדותיים, שייתכן שנובעים ממגבלה שכלית בה אובחן, וכי הסבירות להישנות עבירת תקיפה נוספת נותרה גבוהה. לעמדת שירות המבחן, ספק אם ביכולתו של העורר לעמוד בגבולות מעצר בית, גם אם מדובר בחלופה ובערבים טובים, ועל כן נמנע שירות המבחן מלהמליץ על חלופת מעצר. משכך, דחה בית משפט קמא את בקשת הסנגור לשלוח את העורר לתסקיר משלים ולסופה של החלטה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

על החלטה זו נסב הערר שבפני.

[במאמר מוסגר: העורר השתהה כשלושה חודשים טרם הגשת הערר ואפנה תשומת לב הקורא לתיקון מס' 11 בחוק המעצרים ולהוראה שנוספה בסעיף 53(ג) לפיה יש להגיש ערר על החלטת בית המשפט בנוגע למעצר תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה "ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו". במקרה דנן, נעתרתי לבקשת העורר להארכת המועד, בשל טענתו לנסיבות חדשות שנוצרו בעקבות מעצרו של יניב].

3.       העורר טען בשלושת המישורים הנדרשים להארכת מעצר עד תום ההליכים: ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. לטענת העורר, אין להסתמך על זיהויו על ידי המתלוננת  שזיהתה אותו ספונטנית בעת שהגיעה לזירת האירוע עם השוטרים, לפי החולצה שלבש. המתלוננת הצליחה לתאר רק שניים מתוך ארבעת הנוכחים לפי פרטי הלבוש שלהם, ואת שני האחרים לא הצליחה לתאר בשל החושך בזירת האירוע. המתלוננת קשרה בין העורר, שזוהה על ידה בשטח, לאדם שהחזיק אותה בצד ימין ולבש חולצה שחורה עם כיתוב לבן מלפנים. גרסתו של העורר היא כי אכן נכח במקום האירוע בחלק מהזמן, אלא שנוכחותו במקום הייתה תמימה מבלי לקחת חלק בביצוע העבירה. לגרסתו, כאשר הגיע למקום לא הבין שמדובר באונס וסבר כי מדובר בקיום יחסי מין בהסכמה, ולא היה בהתנהגות המתלוננת כדי לשלול את סברתו או כדי לעורר חשד כי יחסי המין אינם בהסכמה. לגרסתו, מיד לאחר שהגיע למקום ביקשו ממנו הנוכחים לעזוב, כולל המתלוננת, בהמשך המתלוננת החלה לתקוף אותו בחגורה, ולכן עזב את המקום וברח. לטענת העורר, תמיכה לגרסתו ניתן ללמוד מהודעתו של בן זוגה של המתלוננת, לפיה סיפרה לו כי גבר אחד אנס אותה, והיו במקום עוד שניים נוספים חוץ מהאנס, והן מהודעתה הראשונה של המתלוננת, שהשיבה בשלילה לשאלה אם האדם שהיה לבוש חולצה שחורה היה נוכח בחצר האחורית שבה התרחש האונס. לטענת העורר, העובדה שנכח במקום האירוע, בצירוף נסיבותיו הבעייתיות של הזיהוי, הביאו את המתלוננת לטעות ולחשוב כי נטל חלק בעבירה, תוך בלבול עם נאשמים אחרים שנכחו במקום, שאף הם לבשו חולצות שחורות, מה עוד שהמקום לא היה מואר ותנאי הראות לא היו טובים. לכך יש להוסיף כי המתלוננת הייתה תחת השפעת אלכוהול, המתלוננת סובלת ממחלת נפש ואף אושפזה מספר פעמים בשל כך והיא נוטלת  תרופות. בהתחשב בכל אלה, ובהתחשב בכך שהיה מדובר באירוע טראומטי מבחינת המתלוננת, יש בכך כדי להפחית מהמשקל הראייתי של זיהוי העורר על ידי המתלוננת כמי שנטל חלק במעשה. לאור כל אלה, טען העורר כי עוצמת הראיות כנגדו חלשה ולכן יש לשחרר אותו לחלופת מעצר.

כן טען העורר להפליה בינו ובין יניב ונאשם נוסף, ששוחררו לחלופות מעצר, לאחר שנקבע כי התשתית הראייתית כנגדם חסרה. זאת, מאחר שהמתלוננת לא זיהתה אותם, והראיה היחידה כנגדם היא עדותו של העורר, הטעונה חיזוק בהיותו שותף לעבירה. לטענת העורר, שחרורם של השניים שחלקם במעשה זהה לחלקו, פוגעת בשוויון בין הנאשמים.

2.            אומר בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענות העורר לגבי עוצמת הראיות, שנסקרו בדקדקנות בהחלטתו של בית משפט קמא. בגרסתו של העורר חלה התפתחות. בתחילה הכחיש כי היה בזירת האירוע, ולדבריו, באותה שעה היה "מסטול מת" לאחר ששתה ארבעה בקבוקי וודקה (הודעתו מיום 5.10.09). בהמשך אישר כי ראה את המתלוננת אך "אני לא ראיתי שזיינו אותה לפני שזיינו אותה אני הייתי וזהו אני הלכתי שאנסו אותה לא יודע מה עשו לה". משנשאל העורר הכיצד ספג מכה מהחגורה בה הצליפה המתלוננת לכל עבר, השיב כי "הייתה חגורה מסטיב (הנאשם מס' 2 - י.ע.) לקחה הם ישר פתחו את החגורה. אני בהתחלה חשבתי סתם כך שרמוטה...אני הלכתי לבד מתי שהם זיינו אותה אני לא הייתי שם...אחרי שסיימו איתה אני באתי שאני באתי ראיתי אין אף אחד שמה.....שאני באתי שם בהתחלה הם דברו שאני באתי הפסיקו לדבר היא אמרה שילך מפה אך שהביאה לי את החגורה בפנים אני התחלתי לקלל אותה יא שרמוטה יא זונה הלוואי שיאנסו אותך ואז אני הלכתי והתחילה לרוץ אחרי...." (הודעה מיום 7.10.09).

בהודעתו השלישית מיום 11.10.09 העלה העורר גרסה דומה לפיה כאשר הגיע למקום ראה את נאשם מס' 2 יושב ליד המתלוננת על הספה עם חגורה פתוחה אבל מכנסיים סגורים כאשר שני הנאשמים האחרים עומדים מולם "שאף אחד לא יבוא הם עמדו כמו שומרים ואז אני באתי והם אמרו לי מה אתה עושה פה לך מפה..." ולאחר מכן המתלוננת נתנה לו מכה עם החגורה והחלה לרדוף אחריו.

בהודעתו הרביעית מיום 14.10.09 הציג העורר גרסה דומה, אלא שהפעם אישר כי כאשר הגיע ראה את נאשם מס' 2 ואת המתלוננת עירומים חוץ מחולצה, כאשר השניים האחרים עמדו כמו שומרים, וכי השניים אמרו לו לא לגשת אך "לא הקשבתי להם באתי לסטיב כשזיין אותה והוא אמר לי לך מפה". כאשר נשאל אם ניסה למנוע מסטיב לאנוס את הבחורה השיב "מה פתאום, כלום...הייתי בהלם ולא הבנתי מה הם עושים". לדבריו, רק כאשר המשטרה הגיעה הבין מה הם עשו, אך כאשר ראה את סטיב בעת מעשה ואת השניים האחרים מסתכלים לא הבין. בהודעה זו, הכחיש נמרצות כי הוא שהחזיק במתלוננת בכוח.

5.       גרסתו של העורר מוקשית כשלעצמה ולטעמי, גם סתורה מתוכה, באשר העורר טוען כי לא נכח בעת ביצוע המעשה אך באותה נשימה טוען כי לא הבין שמדובר במעשה אינוס. גרסת העורר עומדת בניגוד לגרסת המתלוננת כי לאחר שהובלה על ידי הארבעה לחצר של הבניין מאחור, שניים מתוך הארבעה הושיבו אותה על הספה ושניים תפסו אותה בכוח והשכיבו אותה על הספה על הגב והחזיקו אותה בכתפיים. לכל אורך הודעותיה, ארבעה היו שותפים למעשה, ולאחר שהנאשם מס' 2 סיים לבצע את זממו "הבחור שיש לו עור חום ולובש חולצה שחור שכתוב עליה בלבן אמר בעברית לבחורים שלו זה התור שלי...". בחור זה הוא העורר שאותו זיהתה המתלוננת ספונטנית כאשר חזרה לזירת האירוע בליווי שוטרים.

ראיה עוצמתית לגרסתה של המתלוננת היא העובדה שהעורר ספג בפניו מכה מהחגורה, באשר לגרסת המתלוננת, היא החלה להצליף בחגורה לכל עבר, בנקודת הזמן שנאשם מס' 2 סיים לבצע בה את זממו והחל להתלבש, ואז העורר, שאותו זיהתה, אמר כי "עכשיו תורו".

סיכומו של דבר, כי יש בחומר הראיות את הפוטנציאל הראייתי הנדרש להרשעתו של העורר (ראו, לדוגמה, בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005).

6.       אשר לעילת המעצר, אפנה לפסיקה שנזכרה בהחלטתו של בית משפט קמא ולפיה "אינוס הוא מן העבירות החמורות המקימות חזקת מסוכנות ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר"  (ראו: בש"פ 5951/01 לוטיצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2001);  בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1) 109, 113 (1997) והאסמכתאות שם). ענייננו נופל לסוג המקרים החמורים במשרעת של עבירת האינוס. המתלוננת, בחורה שנקלעה לתומה לסביבתם של חבורת יושבי קרנות שתויים, נגררה והובלה בעל כורחה לחצר הבית על ידי ארבעה בחורים, שם נאנסה על ידי אחד מהם כאשר כל האחרים צופים במחזה ומסייעים בידו בכך שאחזו במתלוננת, שרק תושייתה ועוז רוחה חילצו אותה מהמקום.

7.         לא מצאתי ממש בטענת ההפליה בין העורר לנאשמים אחרים בתיק. שיקולי בית המשפט לצורך בחינת מסוכנותו של הנאשם בהליכי מעצר, מתמקדים במעשה ובעושה: המעשה זו העבירה ונסיבות ביצועה, והעושה הוא הנאשם, עברו ואופיו. כל אלה נבחנים על פי הנתונים המובאים בפני בית המשפט (ראו, לדוגמה, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (לא פורסם, 19.7.2004)).

במקרה דנן, הנאשמים האחרים הם קטינים חסרי עבר פלילי, בעוד העורר הוא בגיר עם עבר פלילי מכביד למדי בהתחשב בגילו הצעיר (עבירות רכוש, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הטרדת עד, שיבוש הליכי משפט, איומים ועוד) וריצה בעבר שתי תקופות מאסר בפועל שהושתו עליו על ידי בית המשפט לנוער (מאסר של 4 חודשים ומאסר של 24 חודשים). לכך יש להוסיף כי בניגוד ליניב ולנאשם מס' 3, שירות המבחן לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

8.       לקראת סיום אציין כי המשפט נמצא כעת בעיצומו ונקבעו עוד חמישה מועדים קרובים לשמיעת המשך הראיות, כך שיש להניח כי המשפט לא יתארך.